<h1>המנהיג הלכ' תפילין נוסח ב'</h1>
<h2>דף כג:</h2>
שמעתי כי בארץ [אראגון] פסלו ספר תורה המעובד בצואת כלבים ואולי סמכו עלה דההיא דפטום הקטורת והלא מי רגלים יפין לה כו' אלא שאין מכניסין ריח רע בעזרה מפני הכבוד. ופתרון אחד להם. ושגגה היא שהרי מי רגלים ריח רע יש לו [ועיקר] ומרחיקין מהן ד' אמות כדאמ' בברכות [כ"ה ע"א] ואין כדי להכניסו שם אבל צואת כלבים כבר הלך לאבוד העולם ואין כאן ריח רע ועיקר. דכותיה אמרי' בע"ז [ל"ג ע"א] בסתם יינם [של גוים שאסור בהנאה ונתנו אותו] בכלים מזופפין [להעביר ריח הזפת דכיון] דקא אזיל לאיבוד [שרי אבל לבי מלחא אסור] (להעביר ריח הזפת דשרי). אע"פ שחלבנה ריחה רע ומנאה הכתו' עם סממני הקטרת להודיע להקריב בתוך פושעי ישראל ועמי הארץ וקלי עולם שיחזרו בתשובה התם לא היה ובא במקום הטנופת וסוף סוף בשם הוא ומי רגלים ממקום הטנופת באו וריחם רע וזהו כלשון הירושל' דלא תלי טעמא בריח רע. ואולי שגו כך דכתי' ולמען תהיה תורת יי' בפיך מן המותר בפיך, גם זו שגגה דפרשא בעלמא הוא כדאמ' בע"ז במשנה, [כ"ט ע"ב] והלא קיבת עולת המנחה [חמורה] מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה וכל שכן קיבת נבלה שאינה אסורה בהנאה שמותרת אלא מפני שמעמיד אותה בקיבת עגלי ע"ז דפירשייהו אסירי בהנאה משום הכי לא אסרו חכמים בשבת [ק"ח ע"א] ובמנחות ובמסכת סופרים [פ"א ה"א] אלא למעוטי בהמה וחיה טמאה אבל כותבין על גבי חיות ובהמות טהורות ואפי' בנבילות וטרפות שלהן ואע"פ שאין בנות אכילה הפרש לא כל שכן. ועוד טעו בה בהלכה פשוטה בכמה מקומות בתלמוד, [ב"ק ל"ח ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב, הוריות י' ע"ב] דאמ' אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שבשביל ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו זכו כלבים לעבד מצואתן עורות לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות והקב"ה אינו מקפח שכר הכלבים והם באו ומקפחים את שכרם ופוסלין את הספר תורה.
וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל, וששאלתם היאך עמלין אצלכם בגויל וכמה שוהא בסיד וכמה שוהא בחורף ובקיץ וכמה צריך כל עור ועור מצואת הכלבים ואי זה קמח של חטים או של שעורים וכמה מים והיאך מטילין עפצים. תשובה, כך עושין עורות של גוילים אצלנו מביאין עורות יבשין שמשירין את צמרן ושורין אותן במים לבדן עד שישרו ויהיו רכים ואחר כך מטילין אותן במים לבור העשוי להם ומטילין לתוכן מים ומעט צואת כלבים [בלא שעור] ומעט מלח וסותמין את פי הבור ומשהין אותן בקיץ יום אחד ובחורף ג' ימים ואין משהין אותן יותר מזה כדי שלא יתעכלו ומוציאין אותן ובודקין אותן מפני הקרע ואם יש קרע תופרו ומותחו על מלבן של עצים המוכנים ומביא מים חיים ומדיחן יפה יפה ומביא עפצים הרבה ושוחקן או טוחנן יפה יפה ונותן לכל עור ועור שליש ליטרא בליטרא של בגד' י"ג אונקיאות בליטרה וטח מן העפצים האלו בפניהם משני צדדין ומזלף עליהם מעט מים ומעדיף מקום השער עפצים יותר ממקום הבשר ועושה לכל עור ועור פעמים ביום ובפעם השלישית טח את יתר העפצים ומעמידן בשמש כדי שיתלבנו ועוזבן עד שיובשו ומנפצן לאחר כך וחותכן, עד כאן. למדנו מכאן שעבוד העורו' בצואת הכלבים כשר לספר תורה כאשר כתבנו למעלה ולא כתב להם הראיה שכתבתי שגם בעלי השאילה לא שאלוהו אם הוא מותר לעבד בצואת כלבים כי דבר פשוט היה להם כי אם כיצד העבוד שאלו לו ועל זה השיבם הגאון זצ"ל.
